מתקפה גרמנית בארדנים - התקווה האחרונה של היטלר
ציוד צבאי

מתקפה גרמנית בארדנים - התקווה האחרונה של היטלר

המתקפה הגרמנית בארדנים ב-16-26 בדצמבר 1944 נידונה לכישלון. למרות זאת, היא גרמה לבעלות הברית הרבה צרות ואילצה אותן לעשות מאמצים צבאיים עצומים: פריצת הדרך חוסלה לפני ה-28 בינואר 1945. מנהיג וקנצלר הרייך, אדולף היטלר, התגרש מהמציאות, האמין שכתוצאה מכך ניתן יהיה לנסוע לאנטוורפן ולנתק את קבוצת הארמייה הבריטית ה-21, מה שיאלץ את הבריטים להתפנות מהיבשת ל"דנקרק השנייה" ". אולם הפיקוד הגרמני היה מודע היטב לכך שמדובר במשימה בלתי אפשרית.

לאחר לחימה דרמטית בנורמנדי ביוני וביולי 1944, נכנסו כוחות בעלות הברית למרחב המבצעי והתקדמו במהירות. עד 15 בספטמבר, כמעט כל צרפת הייתה בידי בעלות הברית, למעט אלזס ולורין. מצפון עבר קו החזית דרך בלגיה מאוסטנדה, דרך אנטוורפן ומאסטריכט עד אאכן, לאחר מכן בערך לאורך הגבול הבלגי-גרמני ולוקסמבורג-גרמני, ולאחר מכן דרומה לאורך נהר המוזל עד לגבול עם שוויץ. אפשר לומר בבטחה שבאמצע ספטמבר התדפקו בעלות הברית המערביות על דלתות שטחי האבות של הרייך השלישי. אבל הגרוע מכל, הם יצרו איום ישיר על הרורו. עמדתה של גרמניה הייתה חסרת סיכוי.

רעיון

אדולף היטלר האמין שעדיין אפשר להביס יריבים. בטח לא במובן של הורדתן על הברכיים; אולם, לדעתו של היטלר, ניתן היה להנחיל להם אבדות כאלה על מנת לשכנע את בעלות הברית להסכים על תנאי שלום שיהיו מקובלים על גרמניה. הוא האמין שצריך לחסל יריבים חלשים יותר בשביל זה, והוא ראה בבריטים ובאמריקאים כאלה. השלום הבדלני במערב נאלץ לשחרר כוחות ואמצעים משמעותיים לחיזוק ההגנות במזרח. הוא האמין שאם יוכל לשחרר מלחמת חפירות של השמדה במזרח, הרוח הגרמנית תגבר על הקומוניסטים.

כדי להשיג שלום בדלני במערב, היו צריכים לעשות שני דברים. הראשונים שבהם הם אמצעי תגמול לא שגרתיים - פצצות מעופפות V-1 וטילים בליסטיים V-2, שבאמצעותם התכוונו הגרמנים להסב אבדות משמעותיות לבעלות הברית בערים גדולות, בעיקר בלונדון, ואחר כך באנטוורפן ובפריז. הניסיון השני היה הרבה יותר מסורתי, אם כי מסוכן באותה מידה. על מנת להציג את רעיוןו, כינס היטלר בשבת, 16 בספטמבר 1944, פגישה מיוחדת עם מקורביו. בין הנוכחים היה פילדמרשל וילהלם קייטל, שהיה ראש הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הגרמניים - OKW (Oberkommando Wehrmacht). תיאורטית, ל-OKW היו שלושה פקודות: כוחות היבשה - OKH (Oberkommando der Heeres), חיל האוויר - OKL (Oberkommando der Luftwaffe) וחיל הים - OKM (Oberkommando der Kriegsmarine). עם זאת, בפועל, המנהיגים החזקים של מוסדות אלה קיבלו פקודות רק מהיטלר, כך שכוחו של הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הגרמניים עליהם כמעט נעדר. לכן, מאז 1943, התפתח מצב חריג שבו ה-OKW הופקד על הובלת כל המבצעים נגד בעלות הברית בתיאטראות המערביים (צרפת) והדרום (איטליה), ולכל אחד מהתיאטראות הללו היה מפקד משלו. מנגד, מפקדת הפיקוד העליון של כוחות היבשה קיבלה על עצמה את האחריות על החזית המזרחית.

בפגישה השתתף ראש המטה הכללי של כוחות היבשה, אז אלוף משנה היינץ גודריאן. הגנרל הבכיר השלישי הפעיל היה הרמטכ"ל של הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הגרמניים - WFA (Wehrmachts-Führungsamt), קולונל גנרל אלפרד יודל. ה-WFA היווה את עמוד השדרה של OKW, כולל בעיקר היחידות המבצעיות שלה.

היטלר הודיע ​​במפתיע על החלטתו: בעוד חודשיים תיפתח מתקפה במערב, שמטרתה לכבוש מחדש את אנטוורפן ולהפריד בין הכוחות האנגלו-קנדיים לכוחות האמריקאים-צרפתים. קבוצת הארמייה ה-21 הבריטית תהיה מוקפת ותוחם בבלגיה לחופי הים הצפוני. חלומו של היטלר היה לפנות אותה לבריטניה.

כמעט לא היה סיכוי להצלחת מתקפה כזו. לבריטים ולאמריקאים בחזית המערבית היו 96 דיוויזיות ברובן מן המניין, בעוד שלגרמנים היו רק 55, ואף לא שלמות. ייצור הדלק הנוזלי בגרמניה צומצם באופן דרסטי על ידי הפצצות אסטרטגיות של בעלות הברית, וכך גם ייצור אמצעי לחימה. מ-1 בספטמבר 1939 עד 1 בספטמבר 1944, אבדות אנושיות בלתי הפיכות (הרוגים, נעדרים, מרוטשים עד כדי כך שהיה צורך לפרוק אותם) הסתכמו ב-3 חיילים ותת-ניצבים ו-266 קצינים.

הוספת תגובה