מבחן מורחב: ימאהה XSR700
נסיעת מבחן MOTO

מבחן מורחב: ימאהה XSR700

סם מעדיף לנהוג במכונית ישנה יותר מאשר במרוץ בית קפה רטרו מודרני. אני לא ממש אוהב אופנועים מודרניים גדולים שרוצים לתת תחושה רטרו. ראשית, כי הרבה נפחים ביתיים מביאים את הריסות מותנות של נהיגה, ושנית, כי נתקלתי בנגיף שנקרא טיימר, לפעמים אפילו קלאסי, בשנות הטל שלי.

אבל מאז בשנים האחרונות, כאשר מרוצי בתי קפה מודרניים הפכו לאופנתיים, אני

הצלחתי להשלים עם העובדה שהדרך לקו הסיום יכולה להיות מעניינת גם ללא עצירה ותחזוקה מתחת לעץ אורן. אז אין לי שום דבר נגד מה שמגיע מהמפעל, אני מודה שאני מאוד נהנה לרכוב איתם, אבל ברוב הנסיעות מהמוסך, עדיין הייתי מעדיף למשוך אופנוע או קטנוע אחר.

ימאהה הזו גרמה לי לחשוב. אני לא זוכר שהמנועים של רוכבי הקפה רטרו היו כל כך חלקים, כל כך קלילים ושליטים, ושלא היה על מה להתלונן בעת ​​רכיבה על אופניים. יתר על כן, אלה חייבים להיות אופנועים חיים. ימאהה הזו בהחלט קיימת. כאשר אתה מחזיק את המצערת בהילוך שני ושלישי, הוא גולש מהקצה האחורי, באופן די דרסטי. באספלט עיר חלקה זה נהנה, במיוחד מכיוון שאתה יודע שהבלמים עוצרים את ימאהה במהירות וביעילות. מערכת הפליטה של ​​אקראפוביץ 'אשמה בבחירת הילוך נמוך לרוב, אך קשה לעזור לעצמה. המארז פשוט נהם יפה מאוד.

אין לי הערות רציניות, האופנוע הזה מציע יותר ממה שהיית מצפה ממנו בתחילה. אני לא מעצב ואולי אני טועה, אבל אם היפנים רוצים לייצר אופנוע ידידותי ומתאים לכולם, אז נוכל למתוח אותו קצת. והציג מספר חידושים חדשניים. במיוחד כשמדובר במטען, כי תרמיל על אופנוע כזה לא נראה מגניב. אם לכל רוכב בתי קפה ישן ואמיתי יש סוג של "קלטת" לכלים איפשהו מתחת למושב, הרי שלרוכב בית קפה מודרני אמין תהיה לפחות קופסה לטלפון שלו ולחפצים אחרים. בהתחשב בכך שאף אחד למשל לא ילך איתו לקצות כדור הארץ, תוכלו למשל לתרום חלק מהמיכל ולהתקין דלת מגירה בקצהו. הגחמות שלי? אני פשוט מפונקת.

כשאתה פותח את הפחית מול המוסך בערב ומסתכל על ימאהה הזו, אתה מגלה שבכל זאת מדובר באופנוע יצירתי מאוד. היית משחק עם ההשעיה, אבל אתה לא צריך להתנדנד קצת, אני לא מתרוצץ. אם תסתכלו על המראות וכמה פרטים אחרים, תבינו שהעיצוב לא העדיף את הבטיחות והפרקטיות, אבל זה נותן לו קסם נוסף. שנה את זה בעצמך. בסיס מצוין, שגם הוא סביר ויהיה אטרקטיבי בעוד 20 שנה. שיחקתי בפרטים והשארתי את השני לבד. כבר לא אכפת לי.

טקסט: Matthias Tomazic, צילום: Matthias Tomazic

הוספת תגובה